New Releases

בקובץ של מאמרים שפורסמו בעיתונות בישראל ובעולם מספר דויד גרוסמן את סיפורן של עשר השנים הסוערות, מאז לחיצת היד של רבין וערפאת על מדשאת הבית הלבן בספטמבר 1993, ועד ימי המלחמה שאין לה שם, בשלהי שנת 2003. הקריאה ברצף המאמרים הופכת אותם לסיפור עלילה אחד, מטלטל ורב-תהפוכות, המשרטט בקווים עזים את הדרמה של החיים בישראל בעשור האחרון. בשפה אישית וגלוית-לב, מתעד גרוסמן את רגעי השיא והשפל של הדרמה הזו.

כמה אירוני שתפקיד השוטה בהמלך ליר עשוי להיות התפקיד האחרון שגילמתי בחיי, ושהשורה האחרונה שאמרתי על במה תהיה השורה – שורה הולמת באופן מוזר – שבה שייקספיר משלח את השוטה אל מותו בשרירותיות שכזו: וְאָנֹכִי אֶשְׁכַּב לִישֹׁן בַּצָּהֳרַיִם. ב־24 ביוני 1940 נפרד השחקן והמשורר סטיבן האגרד מאשתו ומשני בניהם הקטנים שהפליגו לאמריקה. ב־27 ביוני הוא התייצב לשירות צבאי בחיל הרגלים.

מה עומד מאחורי מרבית המאבקים בזירות הכלכלה העולמיות, בזירות הגיאו-פוליטיות, הטכנולוגיות והצבאיות בימינו? התשובה היא המאבק המתפתח בין ארצות הברית לבין סין. זהו הסיפור הגדול ביותר של ימינו – מערכת היחסים הסבוכה והמתוחה בין סין, מעצמה חדשה-ישנה הזורחת מחדש על במת העולם, וארצות הברית, מעצמת-על הנאלצת להגן על מעמדה. זהו איננו מאבק השמור לדיונים תיאורטיים ולפקולטות מדעי המדינה. הביטו סביבכם. כמעט כל אספקט בחיינו מושפע מזירה זו.

אבל גם שם היא משיגה את עושי מעשי העוול והאכזריות, ושם בחגווי הסלע, היא קוטלת אותם אחד לאחד. אחרי יום שכזה, מספר אבו חרב, תהיה הארץ מכוסה גוויות, הסלעים יהיו מלובנים מרוב החום, וההרים יתפוררו לאבקה שתרבץ על הארץ ככותנה צהובה.

שמונת הסיפורים שבקובץ מתרחשים בקיבוץ הדמיוני יקהת, ומשרטטים דיוקנאות מפליאים בעדינותם של נשים וגברים החולמים חלומות אינטימיים וחווים מכאובים פרטיים בצלו של אחד החלומות הקולקטיביים הגדולים בתולדות המאה העשרים. אב מבוגר שבתו הצעירה עוברת להתגורר עם חבר קיבוץ בן גילו; אישה הכותבת מכתב מצמרר לאישה שלמענה נטש אותה בעלה; ילד חוץ היוצא לבקר את אביו בבית חולים לתשושי נפש; וגנן מזדקן הנושא על כתפיו את כל אסונות העולם - כל אחד מן הסיפורים הפרטיים האלה הוא פנינה של אנושיות ספרותית ויחד הם נשזרים למחרוזת שהיא גם דיוקן של רעיון ושל תקופה.

הופעת סטֶנדאַפּ במרתף בנתניה הולכת ומשתבשת, מתפוררת לעיני הקהל. בין אם הערב נשמט מידיו של הסטֶנדאַפִּיסט, ובין אם תוכנן מראש להיות כזה – הקהל שבא לבלות ולצחוק נדהם לקבל הופעה מסוג אחר לגמרי. האנשים היו קמים ועוזבים, או מורידים את אמן־הסטנדאפ הוותיק מן הבמה בשריקות בוז, אלמלא נמשכו כבחבלי קסם להציץ לגיהינום של אחר.